What do you think?
Rate this book
The Collected Dorothy Parker
Dorothy Parker, more than any of her contemporaries, captured the spirit of the Jazz Age in her poetry and prose, and The Collected Dorothy Parker includes an introduction by Brendan Gill in Penguin Modern Classics.
Dorothy Parker was the most talked-about woman of her day, notorious as the hard-drinking bad girl with a talent for stinging repartee and endlessly quotable one-liners. The decadent 1920s and 1930s in New York were a time of great experiment and daring for women. For the rich, life seemed a continual party, but the excesses took their emotional toll. In the bitingly witty poems and stories collected here, along with her articles and reviews, she brilliantly captures the spirit of the decadent Jazz Age in New York, exposing both the dazzle and the darkness. But beneath the sharp perceptions and acidic humour, much of her work poignantly expresses the deep vulnerability of a troubled, self-destructive woman who, in the words of philosopher Irwin Edman, was 'a Sappho who could combine a heartbreak with a wisecrack'.
Dorothy Parker (1893-1967) was born in West End, New Jersey, and grew up in New York. In 1916 she sold some of her poetry to the editor of Vogue, and was subsequently given an editorial position on the magazine. She then became drama critic of Vanity Fair and the central figure of the celebrated Algonquin Round Table, whose members included George S. Kaufman and Harpo Marx. Her collections of poems included Enough Rope (1926) and Not So Deep as a Well (1936), and her collections of stories included Here Lies (1939); in addition, she collaborated on and wrote screenplays including the Oscar-winning A Star is Born (1937), and Alfred Hitchcock's Saboteur (1942).
If you enjoyed The Collected Dorothy Parker, you might like Truman Capote's The Complete Stories, also available in Penguin Modern Classics.
'She managed to express her real feelings in stanzas which snap and glitter like a Chanel handbag'
Peter Ackroyd, The Times
Dorothy Parker was the most talked-about woman of her day, notorious as the hard-drinking bad girl with a talent for stinging repartee and endlessly quotable one-liners. The decadent 1920s and 1930s in New York were a time of great experiment and daring for women. For the rich, life seemed a continual party, but the excesses took their emotional toll. In the bitingly witty poems and stories collected here, along with her articles and reviews, she brilliantly captures the spirit of the decadent Jazz Age in New York, exposing both the dazzle and the darkness. But beneath the sharp perceptions and acidic humour, much of her work poignantly expresses the deep vulnerability of a troubled, self-destructive woman who, in the words of philosopher Irwin Edman, was 'a Sappho who could combine a heartbreak with a wisecrack'.
Dorothy Parker (1893-1967) was born in West End, New Jersey, and grew up in New York. In 1916 she sold some of her poetry to the editor of Vogue, and was subsequently given an editorial position on the magazine. She then became drama critic of Vanity Fair and the central figure of the celebrated Algonquin Round Table, whose members included George S. Kaufman and Harpo Marx. Her collections of poems included Enough Rope (1926) and Not So Deep as a Well (1936), and her collections of stories included Here Lies (1939); in addition, she collaborated on and wrote screenplays including the Oscar-winning A Star is Born (1937), and Alfred Hitchcock's Saboteur (1942).
If you enjoyed The Collected Dorothy Parker, you might like Truman Capote's The Complete Stories, also available in Penguin Modern Classics.
'She managed to express her real feelings in stanzas which snap and glitter like a Chanel handbag'
Peter Ackroyd, The Times
604 pages, Paperback
First published January 1, 1942
About the author
Dorothy Parker
264 books1,954 followersLibrarian Note: There is more than one author by this name in the Goodreads data base.
Dorothy Parker was an American writer, poet and critic best known for her caustic wit, wisecracks, and sharp eye for 20th century urban foibles. From a conflicted and unhappy childhood, Parker rose to acclaim, both for her literary output in such venues as The New Yorker and as a founding member of the Algonquin Round Table. Following the breakup of the circle, Parker traveled to Hollywood to pursue screenwriting. Her successes there, including two Academy Award nominations, were curtailed as her involvement in left-wing politics led to a place on the Hollywood blacklist.
Dismissive of her own talents, she deplored her reputation as a "wisecracker." Nevertheless, her literary output and reputation for her sharp wit have endured.
Dorothy Parker was an American writer, poet and critic best known for her caustic wit, wisecracks, and sharp eye for 20th century urban foibles. From a conflicted and unhappy childhood, Parker rose to acclaim, both for her literary output in such venues as The New Yorker and as a founding member of the Algonquin Round Table. Following the breakup of the circle, Parker traveled to Hollywood to pursue screenwriting. Her successes there, including two Academy Award nominations, were curtailed as her involvement in left-wing politics led to a place on the Hollywood blacklist.
Dismissive of her own talents, she deplored her reputation as a "wisecracker." Nevertheless, her literary output and reputation for her sharp wit have endured.
Ratings & Reviews
Friends & Following
Create a free account to discover what your friends think of this book!
Community Reviews
Displaying 1 - 30 of 88 reviews
February 20, 2011
I was once told by a friend that if Dorothy Parker was still alive she would buy me a big martini. I don’t know whether or not that’s true but I know that if I had the opportunity I’d buy her several. I discovered Parker very early on in my life and have returned to her writing time and again. A couple of months ago, I purchased her selected works in an Oxfam on High Street Kensington and have been meaning to flick through them since. Trying to review someone I admire as much as I do Parker is always somewhat daunting, but to hell with it I might as well impart my very own “Pig's-Eye View”. Born in West End, New Jersey, on August 22nd, 1893, Parker began her career at Vogue writing by-lines and captions, such as: “This little pink dress will win you a beau”. Irremeably bored with the corseted muliebrity of the editorial collective, she moved to Vanity Fair and took over from P. G. Wodehouse as a theatre critic before being sacked for panning a couple of plays. Later, speaking about the precarious start to her career she said: “Vanity Fair was a magazine of no opinion, but I had opinions. So I was fired.”
Parker signed nuptials twice; both of her husbands died. The first, Hartford dandy and Wall Street broker Edwin Pond Parker II, was often the butt of her jousting as a somewhat maladroit character forever falling down manholes and breaking his arm while sharpening pencils. As was her second husband, screenwriter Alan Campbell, of whom she once noted: “Don't worry about Alan. Alan will always land on somebody's feet.” Campbell was found dead in their home from a barbiturates overdose. When Parker was reportedly asked by a friend if there was anything she could do, the poetess replied: "Get me a new husband." Parker’s facetious attitude to death was reflected as much in her personal life – one prematurely dead mother, two deceased husbands and a quartet of failed suicide attempts – as in her work. So much so, that in her early 20s she penned her own epitaph and brandished it with slipshod equanimity. And later, in her senescence, when asked what she was going to do next she told an interviewer: "If I had any decency, I'd be dead. All my friends are."
A consummate overachiever Parker defied society’s mandates by muzzling the misogynistic literati with quips as sharp as a needle-tip and vitriolic spitfire comebacks to rival those of Oscar Wilde. Recollecting her heyday, she once said: “A ‘smartcracker’ they called me, and that makes me sick and unhappy. There’s a hell of a distance between wisecracking and wit. Wit has truth in it; wisecracking is simply calisthenics with words. I didn’t mind so much when they were good, but for a long time anything that was called a crack was attributed to me…” She never quite managed to jilt her public person and her reputation as an Algonquin “smartcracker” preceded her, but unbeknownst to herself Parker was the greatest female wit in America. Her literary canon boasts an array of genres but my favourite has to be her poetry; grandiloquent, flippant, sagacious, nihilistic, hedonistic, unnerving, macabre, silly, and of a nonpareil Herculean capacity to leave the reader in a head-spin. There is nothing like the rhymes inked by this “pampered heir to Hell” with her emerald green eyes, her sable-like hair and a boa in her hat so imposingly baronial that it became a fire hazard around cigarettes. But the real hazard was, of course, Parker herself. She would perennially shock polite society with her caustic repartee, such as "One more drink and I'd have been under the host," or remarking about a strapping but panurgic lover who had ditched her, "His body went to his head," and speaking of another who died of tuberculosis, "I don't see what else he could have done”. But the most infamous of her one liners, however, was directed toward a society lady, Clare Boothe Luce, who Parker encountered in a doorway at literary saloon. Luce suggested Parker go first, saying “Age before beauty,” to which Parker replied, “Pearls before swine.”
Under Prohibition, Parker would frequent bohemian speakeasies for preprandial drinking which would continue well into the night, resulting in missed deadlines and nonchalant excuses such as: “Someone else was using the pencil." In her view, editors were “idiots” and the staff at Vanity Fair consisted of valetudinarian “young men who go to pieces easily. Even when they're in the best of health, you have to stand on their insteps to keep them from flying away". She left the magazine in 1920, and became a household name as one of the members of the Algonquin Round Table, where along with Robert Benchley, Robert Sherwood, George S. Kaufman, Heywood Broun, Alexander Woollcott and Franklin P. Adams she lunched all day, imbibed martinis and honed her picric tongue. With a poodle under her oxter and a wide brimmed hat, Parker wrote her verses in classical form, but with a caustic, rueful note. Her work, gravid with cynicism, disillusion, and the disappointing quest for love, also features an abiding symbolic and metaphysical preoccupation with death. Like the Romantics, she longed for the ecumenical ever-lasting amour, the true, the real, which she nevertheless attempted to denigrate at every opportunity with open disdain for her own emotions. Themes of failure, abandonment, self-deprecation and death are isolated and interwoven together in Parker’s verse, and always remarked upon in sardonic tones. In “Inventory” for example she says, “Four be the things I’d been better without/Love, curiosity, freckles, and doubt”, while in “Pour Prendre Conge” she records her hurt: “I’ll never again like a cub lick/My wounds while I squeal at the hurt/No more I’ll go walking in public/My heart hanging out of my shirt”, and similarly in “Little Words”, “When you are gone, there is no bloom nor leaf/No singing sea at night, nor silver birds/And I can only stare and shape my grief/In little words/There is no mercy in the shifting year/No beauty wraps me tenderly about/I turn to little words – so you, my dear/ Can spell them out”. In “Cherry White” her attention moves to the theme of suicide, “I never see that prettiest thing/A cherry bough gone white with Spring/ But what I think ‘How gay `twould be/To hang me from a flowering tree”, later the theme is more overtly vocalised in “Coda” when the poetess declares: “There's little in taking or giving/ There's little in water or wine/This living, this living, this living/Was never a project of mine.” Parker also dashed of many philippic little verses and limericks such as “Godspeed” (I'll not be left in sorrow/So long as I have yesterday/Go take your damned tomorrow!), “Frustration” (If I had a shiny gun/I could have a world of fun/Speeding bullets through the brains/Of the folk who give me pains), “News Item” (Men seldom make passes/At girls who wear glasses), “Oscar Wilde” (If, with the literate, I am, Impelled to try an epigram/I never seek to take the credit/We all assume that Oscar said it) and “Unfortunate Coincidence” (By the time you swear you're his/ Shivering and sighing/And he vows his passion is/ Infinite, undying/Lady, make a note of this/One of you is lying). My own favourite Parker poem, however, is “Résumé” which goes thus: “Razors pain you/Rivers are damp/Acids stain you/ And drugs cause cramp/Guns aren't lawful/Nooses give/Gas smells awful/You might as well live.” Indeed.
Speaking to Paris Review in her 70s Parker noted: “My verses are no damn good...terribly dated—as anything once fashionable is dreadful now.” She was of course right, at least in part, some of her work seems anachronistic, musty, but her ability to dispense with circumlocution and give naked emotion direct and with unparalleled wit is what makes her one of the greatest minds of her generation. A brutal emendator of her own work, she often threw away what others would have laboured over, and once prescribed that in order to write: "There must be courage, there must be no awe. There must be criticism... There must be a disciplined eye and a wild mind. There must be a magnificent disregard for your reader, for if he cannot follow you, there is nothing you can do about it." She had all the “musts” in abundance, and as Ogden Nash once said Dorothy Parker’s “trick about her writing” was simply that “it wasn’t a trick”. She was just that good.
© Dolly Delightly 2011
Parker signed nuptials twice; both of her husbands died. The first, Hartford dandy and Wall Street broker Edwin Pond Parker II, was often the butt of her jousting as a somewhat maladroit character forever falling down manholes and breaking his arm while sharpening pencils. As was her second husband, screenwriter Alan Campbell, of whom she once noted: “Don't worry about Alan. Alan will always land on somebody's feet.” Campbell was found dead in their home from a barbiturates overdose. When Parker was reportedly asked by a friend if there was anything she could do, the poetess replied: "Get me a new husband." Parker’s facetious attitude to death was reflected as much in her personal life – one prematurely dead mother, two deceased husbands and a quartet of failed suicide attempts – as in her work. So much so, that in her early 20s she penned her own epitaph and brandished it with slipshod equanimity. And later, in her senescence, when asked what she was going to do next she told an interviewer: "If I had any decency, I'd be dead. All my friends are."
A consummate overachiever Parker defied society’s mandates by muzzling the misogynistic literati with quips as sharp as a needle-tip and vitriolic spitfire comebacks to rival those of Oscar Wilde. Recollecting her heyday, she once said: “A ‘smartcracker’ they called me, and that makes me sick and unhappy. There’s a hell of a distance between wisecracking and wit. Wit has truth in it; wisecracking is simply calisthenics with words. I didn’t mind so much when they were good, but for a long time anything that was called a crack was attributed to me…” She never quite managed to jilt her public person and her reputation as an Algonquin “smartcracker” preceded her, but unbeknownst to herself Parker was the greatest female wit in America. Her literary canon boasts an array of genres but my favourite has to be her poetry; grandiloquent, flippant, sagacious, nihilistic, hedonistic, unnerving, macabre, silly, and of a nonpareil Herculean capacity to leave the reader in a head-spin. There is nothing like the rhymes inked by this “pampered heir to Hell” with her emerald green eyes, her sable-like hair and a boa in her hat so imposingly baronial that it became a fire hazard around cigarettes. But the real hazard was, of course, Parker herself. She would perennially shock polite society with her caustic repartee, such as "One more drink and I'd have been under the host," or remarking about a strapping but panurgic lover who had ditched her, "His body went to his head," and speaking of another who died of tuberculosis, "I don't see what else he could have done”. But the most infamous of her one liners, however, was directed toward a society lady, Clare Boothe Luce, who Parker encountered in a doorway at literary saloon. Luce suggested Parker go first, saying “Age before beauty,” to which Parker replied, “Pearls before swine.”
Under Prohibition, Parker would frequent bohemian speakeasies for preprandial drinking which would continue well into the night, resulting in missed deadlines and nonchalant excuses such as: “Someone else was using the pencil." In her view, editors were “idiots” and the staff at Vanity Fair consisted of valetudinarian “young men who go to pieces easily. Even when they're in the best of health, you have to stand on their insteps to keep them from flying away". She left the magazine in 1920, and became a household name as one of the members of the Algonquin Round Table, where along with Robert Benchley, Robert Sherwood, George S. Kaufman, Heywood Broun, Alexander Woollcott and Franklin P. Adams she lunched all day, imbibed martinis and honed her picric tongue. With a poodle under her oxter and a wide brimmed hat, Parker wrote her verses in classical form, but with a caustic, rueful note. Her work, gravid with cynicism, disillusion, and the disappointing quest for love, also features an abiding symbolic and metaphysical preoccupation with death. Like the Romantics, she longed for the ecumenical ever-lasting amour, the true, the real, which she nevertheless attempted to denigrate at every opportunity with open disdain for her own emotions. Themes of failure, abandonment, self-deprecation and death are isolated and interwoven together in Parker’s verse, and always remarked upon in sardonic tones. In “Inventory” for example she says, “Four be the things I’d been better without/Love, curiosity, freckles, and doubt”, while in “Pour Prendre Conge” she records her hurt: “I’ll never again like a cub lick/My wounds while I squeal at the hurt/No more I’ll go walking in public/My heart hanging out of my shirt”, and similarly in “Little Words”, “When you are gone, there is no bloom nor leaf/No singing sea at night, nor silver birds/And I can only stare and shape my grief/In little words/There is no mercy in the shifting year/No beauty wraps me tenderly about/I turn to little words – so you, my dear/ Can spell them out”. In “Cherry White” her attention moves to the theme of suicide, “I never see that prettiest thing/A cherry bough gone white with Spring/ But what I think ‘How gay `twould be/To hang me from a flowering tree”, later the theme is more overtly vocalised in “Coda” when the poetess declares: “There's little in taking or giving/ There's little in water or wine/This living, this living, this living/Was never a project of mine.” Parker also dashed of many philippic little verses and limericks such as “Godspeed” (I'll not be left in sorrow/So long as I have yesterday/Go take your damned tomorrow!), “Frustration” (If I had a shiny gun/I could have a world of fun/Speeding bullets through the brains/Of the folk who give me pains), “News Item” (Men seldom make passes/At girls who wear glasses), “Oscar Wilde” (If, with the literate, I am, Impelled to try an epigram/I never seek to take the credit/We all assume that Oscar said it) and “Unfortunate Coincidence” (By the time you swear you're his/ Shivering and sighing/And he vows his passion is/ Infinite, undying/Lady, make a note of this/One of you is lying). My own favourite Parker poem, however, is “Résumé” which goes thus: “Razors pain you/Rivers are damp/Acids stain you/ And drugs cause cramp/Guns aren't lawful/Nooses give/Gas smells awful/You might as well live.” Indeed.
Speaking to Paris Review in her 70s Parker noted: “My verses are no damn good...terribly dated—as anything once fashionable is dreadful now.” She was of course right, at least in part, some of her work seems anachronistic, musty, but her ability to dispense with circumlocution and give naked emotion direct and with unparalleled wit is what makes her one of the greatest minds of her generation. A brutal emendator of her own work, she often threw away what others would have laboured over, and once prescribed that in order to write: "There must be courage, there must be no awe. There must be criticism... There must be a disciplined eye and a wild mind. There must be a magnificent disregard for your reader, for if he cannot follow you, there is nothing you can do about it." She had all the “musts” in abundance, and as Ogden Nash once said Dorothy Parker’s “trick about her writing” was simply that “it wasn’t a trick”. She was just that good.
© Dolly Delightly 2011
August 23, 2010
This woman was full of pithy quotes. See some here.
Dorothy Parker's poems are short and sweet, pointed and dark. Her short stories are colourful and intense and usually leave you feeling somewhat distressed about the human condition.
Her writing throughout is amazing, showing quite clearly that she has great intelligence, talent, wit, style, humour and education.
Her reviews of plays and books are magnificently written. When she hates something she ensures everyone knows precisely why. However, when she loves something she will give it all the high praise it deserves. I thought I'd collect a list of books and plays Dorothy Parker loved (plays only added when the reason she liked it came down to the play itself). Should make for some good reading later!
I read this book very slowly, taking in one short story, review or a few poems in each day over lunch. I definitely recommend this approach to anyone, as it gives you some time to appreciate each story before crashing straight into a new one.
Dorothy Parker's poems are short and sweet, pointed and dark. Her short stories are colourful and intense and usually leave you feeling somewhat distressed about the human condition.
Her writing throughout is amazing, showing quite clearly that she has great intelligence, talent, wit, style, humour and education.
Her reviews of plays and books are magnificently written. When she hates something she ensures everyone knows precisely why. However, when she loves something she will give it all the high praise it deserves. I thought I'd collect a list of books and plays Dorothy Parker loved (plays only added when the reason she liked it came down to the play itself). Should make for some good reading later!
I read this book very slowly, taking in one short story, review or a few poems in each day over lunch. I definitely recommend this approach to anyone, as it gives you some time to appreciate each story before crashing straight into a new one.
July 25, 2020
42 SHORT STORIES IN 42 DAYS*
DAY 17: New York To Detroit
An unremarkable story about which I apparently have nothing to say.
*The rules:
– Read one short story a day, every day for six weeks
– Read no more than one story by the same author within any 14-day period
– Deliberately include authors I wouldn't usually read
– Review each story in one sentence or less
Any fresh reading suggestions/recommendations will be gratefully received 📚
DAY 17: New York To Detroit
An unremarkable story about which I apparently have nothing to say.
*The rules:
– Read one short story a day, every day for six weeks
– Read no more than one story by the same author within any 14-day period
– Deliberately include authors I wouldn't usually read
– Review each story in one sentence or less
Any fresh reading suggestions/recommendations will be gratefully received 📚
November 28, 2013
Parker's acerbic stories, poems and criticism are collected here with all the power of an untamable progressive voice grating against patriarchy, directly and indirectly. I found her legendary reviews a fascinating historical document. Zadie Smith, in her laudatory essay on Katherine Hepburn, quotes Parker's immortal comment 'she ran the whole gamut of emotions from A to B' in qualified agreement. But though Parker was as unyielding in criticism to her fellow women as to men. I see her as one of the innumerable great workwomen at the coalface of emancipation.
November 12, 2021
I am so mad that I had never heard of Dorothy Parker before accidentally stumbling on this book at a secondhand shop.
She was such a brilliant lady, a talented, sharp author but also a terrific human being from what I can gather. I was surprised to find most of her writing to be still so relevant and relatable today. I really liked some of her poetry but her short stories really were what most appealed to me.
I'm glad to have bought this lovely edition but kind of sad that I've now read all we have of hers. I wish there was more to be found!
She was such a brilliant lady, a talented, sharp author but also a terrific human being from what I can gather. I was surprised to find most of her writing to be still so relevant and relatable today. I really liked some of her poetry but her short stories really were what most appealed to me.
I'm glad to have bought this lovely edition but kind of sad that I've now read all we have of hers. I wish there was more to be found!
April 18, 2020
Dorothy Parker, one of the finest writers the world has ever seen.
September 8, 2016
I wish I was Dorothy Parker. THE END.
July 3, 2007
Acerbic, rapier-sharp wit and clever word play at its absolute best.
I can't wait to read a book so egregious that it warrants the use of Parker's witticism, "This is not a novel to be tossed aside lightly. It should be thrown with great force" in my review.
If, like Parker, your motto is, "If you haven't got a good word to say about anyone, come sit here by me" then you'll surely love the witty put-downs, sharp one-liners and cleverly crafted gags contained within her collected articles, reviews and poems.
I can't wait to read a book so egregious that it warrants the use of Parker's witticism, "This is not a novel to be tossed aside lightly. It should be thrown with great force" in my review.
If, like Parker, your motto is, "If you haven't got a good word to say about anyone, come sit here by me" then you'll surely love the witty put-downs, sharp one-liners and cleverly crafted gags contained within her collected articles, reviews and poems.
July 31, 2010
Desperate Women, Indifferent Men
October 13, 2017
Brilliant, witty, funny, poignant and touching. I prefer her poetry and articles to her short stories, but that's just personal preference. An absolute must read.
December 23, 2017
יתכן כי כיום אני קורא רק מה שברצוני לקרוא. אבל מהי בעצם השלשלת הנפתלת הזאת הנקראת רצון, המעוגנת בכל כך הרבה נקודות לקיר הבטון הזה, (הא)ני? בימים ההם הייתה השלשלת קצרה יותר וסבוכה פחות. כתלמיד תיכון ידעתי מה ברצוני לקרוא (מדע בדיוני ופנטזיה ליתר דיוק) אך נאלצתי (לעיתים מתוך תסכול אך לא בהכרח בתחושת סבל) להתנסות גם בקריאת טקסטים אחרים פה ושם.
את ספרות המדע הבדיוני שבחרתי לי הייתי מביא היישר מן החנות או הספרייה אל ביתי ומסתגר איתה בחדרי. מחוץ לבית נהגנו להתראות (הספרות ואני) בשני מקומות מפגש עיקריים.
האחד היה כבר מוכר לי מימים ימימה ובעל שם, על כל המשתמע מכך: המוני יותר ונוצץ פחות – שיעורי הספרות. כאן פגשתי דברים שאהבתי (שירת ימי הביניים, קצת משל עגנון ועוד ...) ודברים שאהבתי הרבה פחות (שירה ישראלית מודרנית, דוסטוייבסקי, עמוס עוז וכו'...). יחד עם זאת תוך מבט מנקודת זמן מרוחקת יותר יש להודות כי היה בברוטאליות הזאת שבה הוכרחתי להעניק מתשומת ליבי ליצירות שלא היו לפי טעמי גם משהו משחרר. היו אלה מפגשים שנמהלו בהם דחייה ועונג מוזר המתעוררים בקרבינו תמיד במגע עם השונה.
מקום המפגש השני, חדש יותר ואפוף הילה של איכות חמקמקה, לא נועד למטרות ספרותיות באופן בלעדי, אך פה ושם ניתן היה להתגפף שם עם יצירה ספרותית זו או אחרת – מדובר כמובן בשיעורי לימוד השפה האנגלית. במבט לאחור לא הייתה השירה המודרנית שלמדנו כאן עדיפה על זו שלמדנו בשיעורי הספרות (העברית? הכללית? בעברית?). גם כאן זומנו לי מפגשים מייגעים (the catcher in the rye המאוס, אם להזכיר אחד מהם) כמו גם מלהיבים. טוב; זו דרכו של עולם ... two roads diverge in a yellow wood ... וכו... הדברים ידועים, שלא לומר בנאליים ואין צורך לייגע אתכם יתר על המידה (בכל זאת מדובר כאן בסך הכול בביקורת ספר, "book report", כמו שקראנו בימים הרחוקים ההם לאותה סיפא מאמללת שהייתה צפויה להגיע בסיומה של כל מלאכת קריאה בשיעורי האנגלית). בכל אופן, התחלתי להתנסות בקריאה רצינית בשפה האנגלית רק לקראת סוף הלימודים בחטיבת הביניים ולכן נלוותה אולי ללימודי הספרות שבמסגרת לימודי השפה האנגלית מן תחושה (כמה טיפשי נראה כעת הדבר) שמדובר בדבר עמוק יותר, שונה ואיכותי יותר – הדבר האמיתי, חף מתיווכם של תרגום ושל פרובינציאליות תרבותית.
אחד הסיפורים שקראנו במסגרת שיעורי האנגלית ושדווקא מצאו חן בעיני היה הסיפור הידוע The standard of living. כן, זה על צמד הפקידות הפרחות המשחקות יחדיו בשעות הפנאי בהעמדת הפנים - "מה היית עושה אילו היו לך מיליון דולר מיותרים?". סיפור קצר קלאסי, בעל פואנטה שהיא מעין תובנה פסיכולוגית מתחכמת. ואז גם גמלה בליבי ההחלטה, לקרוא בעתיד עוד סיפורים קצרים משל הגברת פארקר.
אך השנים חולפות, פיתוי רודף פיתוי, הטעמים הופכים מורכבים יותר ושרשרת הרצונות הולכת ומתארכת, הולכת ומסתבכת. ובכל זאת פה ושם עוד משתרגים בינות לחוליות גם גבעולי הנוסטלגיה הרכים, זיכרונות של דברים שנקראו משכבר. אתה מוצא את עצמך לעיתים מתפתה להרהר אם לא הגיעה כבר השעה לקרוא עוד משהו משל דורות'י היקרה, לטעום עוד פעם מטעמה של אהבת נעורים.
אומנם ניתן לאתר רבות מיצירותיה ברשת ובחינם, אך אם כבר מפנים זמן לקריאתן מדוע לא לפנות להן גם מקום על המדף? אז הזמנתי כמה ספרים מאתר בחו"ל וניצלתי את ההזדמנות והוספתי להזמנה גם את האוסף עב הכרס הזה מיצירתה של הגברת (בנחשי שאצטרך להוסיף בעבורו גם כמות נכבדה של זמן קריאה נדיר ויקר). צריך לציין כי ישנם גם אוספים המכילים רק את סיפוריה או רק את שיריה, אך התרשמתי כי מדובר באוסף מקיף ומייצג גם של אלו וגם של אלו ובנוסף עליהם גם ביקורות תיאטרון וביקורות ספרים נבחרות שפרסמה בעיתונות. (כמובן שטרחתי לוודא שאותו סיפור שנלמד בתיכון יהיה כלול באסופה – גם אם הקצפת תתברר כתפלה לפחות יהיה נעוץ בה דובדבן בעל טעם נוסטלגי מתקתק).
ומה היה בסופו של דבר? כפי שרמז הנרי וודסוורף לונגפלוו בשירו "קציר שני" - מפגש חוזר מאוחר עם דבר מה, שנתפס על ידינו במפגשינו הראשון כרענן, תמיד תהיה מעורבת בו רקבובית מסוימת. יש להיזהר. אנו וטעמנו הספרותי נוטים להשתנות במרוצת השנים. לא נותר לי אלא לשים את מבטחי באותו דבר חמקמק, שלעיתים מצליח לעמוד בפגעי הזמן ולעורר התפעלות, הקרוי "איכות ספרותית" וגם בזיכר��ני העלוב, באותה שכחה מבורכת המאפשרת לי לעיתים לשוב ולחוות ספרים כאילו קראתים בפעם הראשונה.
ולעצם העניין. ראשית, אתייחס לקובצי השירה הנכללים באסופה, אולי היצירות שהמחברת ראתה בהן את פסגת תפוקתה האומנותית. השירים המקובצים כאן, הם מחורזים לעיתים, כתובים היטב ובמקצועיות, חכמים ובעלי פואנטה מרירה אך, אבוי, חסרי ערך אומנותי כל שהוא לקורא בן ימינו. טוב; אולי לא בעבור כל הקוראים. נערות שאך זה חוו לראשונה אהבה נכזבת (או נשים בנות עשרה, או עשרים, או שלושים שנכזבה אהבתן, או גברים בעלי אותו הלך רוח לצורך העניין) עשויים לאמצם לחיקם בהתלהבות מכוחה של הלימות למצבם. כמעט כולם עוסקים בתשוקת המוות (בהקדמה מצוין יפה כי המשוררים המעלים ע�� נס את המוות סופם, כמו במקרה של גברת פארקר, להזדקן בשיבה טובה) המלווה את מותה של האהבה או באבסורד הרומנטי שבפגיעה עצמית כנקמה באוהב הנוטש והאדיש. קראת כמה מאלו וכאילו קראת את כולם. פה ושם יש גם אפיטפים עוקצניים לזכרם של טיפוסים בורגניים או פומפוזיים או שירים סרקסטיים על סופרים או משוררים ידועי שם. בקיצור אתם רשאים לדגום מהם פה ושם ולהמשיך הלאה בלא נקיפות מצפון מיותרות.
ולאחר שהסרנו מסדר היום את היצירות החלשות יותר שבאסופה שלפנינו, ניגש הישר אל אהבתנו הישנה שהיא גם עיקרה - הלוא הם הסיפורים הקצרים. באופן גס ניתן לחלקם לסיפורים ולמונולוגים של מעין זרם תודעה. רובם ככולם עוסקים בדמויות נשיות או מושמעים מפיהן של נשים. גם כאן מיוחד מקום נרחב לטיפוסים בורגניים מאוסים או לנשים צעירות שפשוט מתעקשות להתאהב בגברים הלא נכונים (ואם יש מן המשותף לכל הסיפורים לבטח הוא דמויות הגברים שהם כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, טיפוסים חומריים, אדישים, אגוצנטריים וחסרי כל יכולת הבנה ורגישות למצבן של הנשים האומללות).
כאשר נבחן את הסיפורים יצוצו ויעלו מייד גדודים של התנגדויות וקובלנות מכל צד. המעמיקים בעיני עצמם יטענו כי כל הדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות להחריד. הפמיניסטיות יתרעמו על כך כי כל דמויות הנשים הן או נלעגות או חסרות כל עמוד שדרה, תעוזה ויוזמה. האופנתיים יטענו כי בחברה המתירנית של ימינו הכול כבר שונה כל כך עד שאבד הקלח על הקונפליקטים הישנים אשר עשויים לעורר עניין רק בחברה הפוריטנית שחלפה ונעלמה לה. בעלי המודעות הספרותית יטענו כי אין כאן כל חדש – על אותם הנושאים כבר נכתב כל כך הרבה עד לזרא. המשתעממים בקלות ימצאו כאן רק וריאציות על אותו הנושא.
ומה נשיב להם? נאמר משהו מעין זאת ...
א. שיש מן הגדולה והעוצמה הספרותית גם בתיאור חד מימדי ולעיתים דווקא תיאור כזה הוא האפקטיבי ביותר והחי ביותר בתנאי שהוא נכתב ביד אומן ובכישרון. וכן, מה לעשות, כך היא ידה של הגברת פארקר.
ב. שכל אחד מאיתנו (כן, גם הנשים) הוא לעיתים נלעג וחסר עמוד שדרה. ואין לטעות ולראות ביצירות הללו יצירות המשלימות עם מצבן של הנשים בחברה (החברה האמריקנית של ראשית העידן המודרני). נהפוך הוא כמובן. כל כולה של היצירה התרעמות על המצב הקיים והעלאתם של נושאים כאובים לתודעה.
ג. טוב ... קשה (יש שיטענו בלתי אפשרי) להתנתק מההקשרים ורוח הזמן בהם אנו חיים. אבל אסור להתעלם יחד עם זאת מאותה יכולת מטעה אך מופלאה להשהיית אי האמון, להזדהות ולדמיון. מי שחסר יכולת שכזו לעולם לא יהא קורא דבר מלבד זוטות אופנתיות.
ד. נאלץ להסכים ולהודות שאכן נושאים אלו מוצו, לכאורה, עד תום בידי טובי הכותבים. אבל (אם נרשה לעצמינו גישה ילדותית במקצת) נשאל "מי היה שם קודם?" ואם יש בנו גם תעוזה נוסיף ונתהה "ומי בכל השנים שעברו מאז, כתב זאת טוב יותר?"
ה. וכאן המקום לציין את התכונה המפתיעה כל כך בכתיבתה של פארקר (לפחות בעיני) – גם בצפויים ובנדושים שבין הסיפורים, היא מצליחה להפתיע כל כמה שורות (אם לא בכל רגע). לא מבחינת העלילה אלא יותר (וסלחו לי על שימוש היתר במילה) באיכות. בסגנון הכתיבה, בדייקנות, בקליעה למטרה שוב ושוב. קשה למצוא כאן מילה מיותרת. הכול מלוטש כל כך. וכן יש גם הפתעות. סיפור מטריד אך מצחיק ביותר על בני משפחה שאביהם נפטר. או סיפור פוסט מודרני בסגנונו עד שאתה מדמה שחיבר אותו דונלד ברתלמה ארבעים שנה מאוחר יותר.
כל הסיפורים טובים. חלקם (מקריאת ביקורות הספרים שלה אפשר ללמוד שסופרלטיבים לא היו חביבים עליה, אך נשתמש באחד מהם בכל זאת) יצירות מופת של אומנות הסיפור הקצר.
מחיפוש ברשת מתברר שמבחר מיצירותיה תורגמו לעברית לפני שנים רבות וקשה מאוד להשיגו. בעידן בו הוצאות ספרים פרטיות צצות כפטריות לאחר הגשם וקבצי סיפורים זניחים מתורגמים השכם והערב מפליא שלא שבו ותרגמו את סיפוריה.
יש גם חלק נוסף, קטן, של ביקורות תיאטרון – רובם של מחזות חסרי כל ערך, והיא אכן מרבה לקטול. חציו של אוסף ביקורות זה מתייחס לתקופה קצרה בה החליפה את המבקר הקבוע של העיתון. בעצם היא כותבת כאן על תלאותיה שלה (ופחות על המחזות עצמם – בכמה דרכים שונות אפשר לקטול בביקורת?) – כתיבה משעשעת משהו.
החלק האחרון של האוסף – כמאה וחמישים עמודים – הוא של ביקורות ספרים שפרסמה בכתבי עת שונים. יש משהו דקדנטי בקריאה של ("ספר" אם תרצו של) ביקורות ספרים היסטוריות. מחציתן קטילות משעשעות אך נבונות (וניכר כי היא מבקרת חכמה היודעת לשים את האצבע על הנקודות הנכונות ואינה מתחשבת בדעות פופולאריות) - מן הסתם קשה למצוא כיום עניין רב בספרים אלו. ומחציתן שבחים ליצירות שמזמן נכנסו לקאנון הספרותי. מעניין לקרוא כיצד נתפסו עם פרסומן, אך גם זה חסר ערך משמעותי. פה ושם אפשר גם לגלות יצירות טובות שנשתכחו, אך אלה נדירות. אז מצד אחד הכתיבה הביקורתית מעניינת למדי. מצד שני כמה ביקורות ספרים כבר ניתן לקרוא אם אין בהן ערך ממשי? לא עדיף פשוט לקרוא ספר ולא ספר על ספרים? מצד שני מה לעזאזל אני עושה ב goodreads לפחות פעם ביום?
לסיום אתם תוהים ודאי מה דעתי על The standard of living לאחר שקראתי אותו שוב לאחר כל השנים האלו? ובכן הוא נשאר יצירת מופת קטנה ואף היה קריאה מענגת כמו שאומרים. שבתי וטעמתי טעמה של אהבה ראשונה. אני יודע להעריך את כתיבתה היום אף יותר משידעתי אז ובמובן זה הוא אף השתבח עם השנים. מצאו אותו ברשת וקראו אותו באחד מרגעי החסד.
את ספרות המדע הבדיוני שבחרתי לי הייתי מביא היישר מן החנות או הספרייה אל ביתי ומסתגר איתה בחדרי. מחוץ לבית נהגנו להתראות (הספרות ואני) בשני מקומות מפגש עיקריים.
האחד היה כבר מוכר לי מימים ימימה ובעל שם, על כל המשתמע מכך: המוני יותר ונוצץ פחות – שיעורי הספרות. כאן פגשתי דברים שאהבתי (שירת ימי הביניים, קצת משל עגנון ועוד ...) ודברים שאהבתי הרבה פחות (שירה ישראלית מודרנית, דוסטוייבסקי, עמוס עוז וכו'...). יחד עם זאת תוך מבט מנקודת זמן מרוחקת יותר יש להודות כי היה בברוטאליות הזאת שבה הוכרחתי להעניק מתשומת ליבי ליצירות שלא היו לפי טעמי גם משהו משחרר. היו אלה מפגשים שנמהלו בהם דחייה ועונג מוזר המתעוררים בקרבינו תמיד במגע עם השונה.
מקום המפגש השני, חדש יותר ואפוף הילה של איכות חמקמקה, לא נועד למטרות ספרותיות באופן בלעדי, אך פה ושם ניתן היה להתגפף שם עם יצירה ספרותית זו או אחרת – מדובר כמובן בשיעורי לימוד השפה האנגלית. במבט לאחור לא הייתה השירה המודרנית שלמדנו כאן עדיפה על זו שלמדנו בשיעורי הספרות (העברית? הכללית? בעברית?). גם כאן זומנו לי מפגשים מייגעים (the catcher in the rye המאוס, אם להזכיר אחד מהם) כמו גם מלהיבים. טוב; זו דרכו של עולם ... two roads diverge in a yellow wood ... וכו... הדברים ידועים, שלא לומר בנאליים ואין צורך לייגע אתכם יתר על המידה (בכל זאת מדובר כאן בסך הכול בביקורת ספר, "book report", כמו שקראנו בימים הרחוקים ההם לאותה סיפא מאמללת שהייתה צפויה להגיע בסיומה של כל מלאכת קריאה בשיעורי האנגלית). בכל אופן, התחלתי להתנסות בקריאה רצינית בשפה האנגלית רק לקראת סוף הלימודים בחטיבת הביניים ולכן נלוותה אולי ללימודי הספרות שבמסגרת לימודי השפה האנגלית מן תחושה (כמה טיפשי נראה כעת הדבר) שמדובר בדבר עמוק יותר, שונה ואיכותי יותר – הדבר האמיתי, חף מתיווכם של תרגום ושל פרובינציאליות תרבותית.
אחד הסיפורים שקראנו במסגרת שיעורי האנגלית ושדווקא מצאו חן בעיני היה הסיפור הידוע The standard of living. כן, זה על צמד הפקידות הפרחות המשחקות יחדיו בשעות הפנאי בהעמדת הפנים - "מה היית עושה אילו היו לך מיליון דולר מיותרים?". סיפור קצר קלאסי, בעל פואנטה שהיא מעין תובנה פסיכולוגית מתחכמת. ואז גם גמלה בליבי ההחלטה, לקרוא בעתיד עוד סיפורים קצרים משל הגברת פארקר.
אך השנים חולפות, פיתוי רודף פיתוי, הטעמים הופכים מורכבים יותר ושרשרת הרצונות הולכת ומתארכת, הולכת ומסתבכת. ובכל זאת פה ושם עוד משתרגים בינות לחוליות גם גבעולי הנוסטלגיה הרכים, זיכרונות של דברים שנקראו משכבר. אתה מוצא את עצמך לעיתים מתפתה להרהר אם לא הגיעה כבר השעה לקרוא עוד משהו משל דורות'י היקרה, לטעום עוד פעם מטעמה של אהבת נעורים.
אומנם ניתן לאתר רבות מיצירותיה ברשת ובחינם, אך אם כבר מפנים זמן לקריאתן מדוע לא לפנות להן גם מקום על המדף? אז הזמנתי כמה ספרים מאתר בחו"ל וניצלתי את ההזדמנות והוספתי להזמנה גם את האוסף עב הכרס הזה מיצירתה של הגברת (בנחשי שאצטרך להוסיף בעבורו גם כמות נכבדה של זמן קריאה נדיר ויקר). צריך לציין כי ישנם גם אוספים המכילים רק את סיפוריה או רק את שיריה, אך התרשמתי כי מדובר באוסף מקיף ומייצג גם של אלו וגם של אלו ובנוסף עליהם גם ביקורות תיאטרון וביקורות ספרים נבחרות שפרסמה בעיתונות. (כמובן שטרחתי לוודא שאותו סיפור שנלמד בתיכון יהיה כלול באסופה – גם אם הקצפת תתברר כתפלה לפחות יהיה נעוץ בה דובדבן בעל טעם נוסטלגי מתקתק).
ומה היה בסופו של דבר? כפי שרמז הנרי וודסוורף לונגפלוו בשירו "קציר שני" - מפגש חוזר מאוחר עם דבר מה, שנתפס על ידינו במפגשינו הראשון כרענן, תמיד תהיה מעורבת בו רקבובית מסוימת. יש להיזהר. אנו וטעמנו הספרותי נוטים להשתנות במרוצת השנים. לא נותר לי אלא לשים את מבטחי באותו דבר חמקמק, שלעיתים מצליח לעמוד בפגעי הזמן ולעורר התפעלות, הקרוי "איכות ספרותית" וגם בזיכר��ני העלוב, באותה שכחה מבורכת המאפשרת לי לעיתים לשוב ולחוות ספרים כאילו קראתים בפעם הראשונה.
ולעצם העניין. ראשית, אתייחס לקובצי השירה הנכללים באסופה, אולי היצירות שהמחברת ראתה בהן את פסגת תפוקתה האומנותית. השירים המקובצים כאן, הם מחורזים לעיתים, כתובים היטב ובמקצועיות, חכמים ובעלי פואנטה מרירה אך, אבוי, חסרי ערך אומנותי כל שהוא לקורא בן ימינו. טוב; אולי לא בעבור כל הקוראים. נערות שאך זה חוו לראשונה אהבה נכזבת (או נשים בנות עשרה, או עשרים, או שלושים שנכזבה אהבתן, או גברים בעלי אותו הלך רוח לצורך העניין) עשויים לאמצם לחיקם בהתלהבות מכוחה של הלימות למצבם. כמעט כולם עוסקים בתשוקת המוות (בהקדמה מצוין יפה כי המשוררים המעלים ע�� נס את המוות סופם, כמו במקרה של גברת פארקר, להזדקן בשיבה טובה) המלווה את מותה של האהבה או באבסורד הרומנטי שבפגיעה עצמית כנקמה באוהב הנוטש והאדיש. קראת כמה מאלו וכאילו קראת את כולם. פה ושם יש גם אפיטפים עוקצניים לזכרם של טיפוסים בורגניים או פומפוזיים או שירים סרקסטיים על סופרים או משוררים ידועי שם. בקיצור אתם רשאים לדגום מהם פה ושם ולהמשיך הלאה בלא נקיפות מצפון מיותרות.
ולאחר שהסרנו מסדר היום את היצירות החלשות יותר שבאסופה שלפנינו, ניגש הישר אל אהבתנו הישנה שהיא גם עיקרה - הלוא הם הסיפורים הקצרים. באופן גס ניתן לחלקם לסיפורים ולמונולוגים של מעין זרם תודעה. רובם ככולם עוסקים בדמויות נשיות או מושמעים מפיהן של נשים. גם כאן מיוחד מקום נרחב לטיפוסים בורגניים מאוסים או לנשים צעירות שפשוט מתעקשות להתאהב בגברים הלא נכונים (ואם יש מן המשותף לכל הסיפורים לבטח הוא דמויות הגברים שהם כולם, כמעט ללא יוצא מן הכלל, טיפוסים חומריים, אדישים, אגוצנטריים וחסרי כל יכולת הבנה ורגישות למצבן של הנשים האומללות).
כאשר נבחן את הסיפורים יצוצו ויעלו מייד גדודים של התנגדויות וקובלנות מכל צד. המעמיקים בעיני עצמם יטענו כי כל הדמויות סטריאוטיפיות ושטחיות להחריד. הפמיניסטיות יתרעמו על כך כי כל דמויות הנשים הן או נלעגות או חסרות כל עמוד שדרה, תעוזה ויוזמה. האופנתיים יטענו כי בחברה המתירנית של ימינו הכול כבר שונה כל כך עד שאבד הקלח על הקונפליקטים הישנים אשר עשויים לעורר עניין רק בחברה הפוריטנית שחלפה ונעלמה לה. בעלי המודעות הספרותית יטענו כי אין כאן כל חדש – על אותם הנושאים כבר נכתב כל כך הרבה עד לזרא. המשתעממים בקלות ימצאו כאן רק וריאציות על אותו הנושא.
ומה נשיב להם? נאמר משהו מעין זאת ...
א. שיש מן הגדולה והעוצמה הספרותית גם בתיאור חד מימדי ולעיתים דווקא תיאור כזה הוא האפקטיבי ביותר והחי ביותר בתנאי שהוא נכתב ביד אומן ובכישרון. וכן, מה לעשות, כך היא ידה של הגברת פארקר.
ב. שכל אחד מאיתנו (כן, גם הנשים) הוא לעיתים נלעג וחסר עמוד שדרה. ואין לטעות ולראות ביצירות הללו יצירות המשלימות עם מצבן של הנשים בחברה (החברה האמריקנית של ראשית העידן המודרני). נהפוך הוא כמובן. כל כולה של היצירה התרעמות על המצב הקיים והעלאתם של נושאים כאובים לתודעה.
ג. טוב ... קשה (יש שיטענו בלתי אפשרי) להתנתק מההקשרים ורוח הזמן בהם אנו חיים. אבל אסור להתעלם יחד עם זאת מאותה יכולת מטעה אך מופלאה להשהיית אי האמון, להזדהות ולדמיון. מי שחסר יכולת שכזו לעולם לא יהא קורא דבר מלבד זוטות אופנתיות.
ד. נאלץ להסכים ולהודות שאכן נושאים אלו מוצו, לכאורה, עד תום בידי טובי הכותבים. אבל (אם נרשה לעצמינו גישה ילדותית במקצת) נשאל "מי היה שם קודם?" ואם יש בנו גם תעוזה נוסיף ונתהה "ומי בכל השנים שעברו מאז, כתב זאת טוב יותר?"
ה. וכאן המקום לציין את התכונה המפתיעה כל כך בכתיבתה של פארקר (לפחות בעיני) – גם בצפויים ובנדושים שבין הסיפורים, היא מצליחה להפתיע כל כמה שורות (אם לא בכל רגע). לא מבחינת העלילה אלא יותר (וסלחו לי על שימוש היתר במילה) באיכות. בסגנון הכתיבה, בדייקנות, בקליעה למטרה שוב ושוב. קשה למצוא כאן מילה מיותרת. הכול מלוטש כל כך. וכן יש גם הפתעות. סיפור מטריד אך מצחיק ביותר על בני משפחה שאביהם נפטר. או סיפור פוסט מודרני בסגנונו עד שאתה מדמה שחיבר אותו דונלד ברתלמה ארבעים שנה מאוחר יותר.
כל הסיפורים טובים. חלקם (מקריאת ביקורות הספרים שלה אפשר ללמוד שסופרלטיבים לא היו חביבים עליה, אך נשתמש באחד מהם בכל זאת) יצירות מופת של אומנות הסיפור הקצר.
מחיפוש ברשת מתברר שמבחר מיצירותיה תורגמו לעברית לפני שנים רבות וקשה מאוד להשיגו. בעידן בו הוצאות ספרים פרטיות צצות כפטריות לאחר הגשם וקבצי סיפורים זניחים מתורגמים השכם והערב מפליא שלא שבו ותרגמו את סיפוריה.
יש גם חלק נוסף, קטן, של ביקורות תיאטרון – רובם של מחזות חסרי כל ערך, והיא אכן מרבה לקטול. חציו של אוסף ביקורות זה מתייחס לתקופה קצרה בה החליפה את המבקר הקבוע של העיתון. בעצם היא כותבת כאן על תלאותיה שלה (ופחות על המחזות עצמם – בכמה דרכים שונות אפשר לקטול בביקורת?) – כתיבה משעשעת משהו.
החלק האחרון של האוסף – כמאה וחמישים עמודים – הוא של ביקורות ספרים שפרסמה בכתבי עת שונים. יש משהו דקדנטי בקריאה של ("ספר" אם תרצו של) ביקורות ספרים היסטוריות. מחציתן קטילות משעשעות אך נבונות (וניכר כי היא מבקרת חכמה היודעת לשים את האצבע על הנקודות הנכונות ואינה מתחשבת בדעות פופולאריות) - מן הסתם קשה למצוא כיום עניין רב בספרים אלו. ומחציתן שבחים ליצירות שמזמן נכנסו לקאנון הספרותי. מעניין לקרוא כיצד נתפסו עם פרסומן, אך גם זה חסר ערך משמעותי. פה ושם אפשר גם לגלות יצירות טובות שנשתכחו, אך אלה נדירות. אז מצד אחד הכתיבה הביקורתית מעניינת למדי. מצד שני כמה ביקורות ספרים כבר ניתן לקרוא אם אין בהן ערך ממשי? לא עדיף פשוט לקרוא ספר ולא ספר על ספרים? מצד שני מה לעזאזל אני עושה ב goodreads לפחות פעם ביום?
לסיום אתם תוהים ודאי מה דעתי על The standard of living לאחר שקראתי אותו שוב לאחר כל השנים האלו? ובכן הוא נשאר יצירת מופת קטנה ואף היה קריאה מענגת כמו שאומרים. שבתי וטעמתי טעמה של אהבה ראשונה. אני יודע להעריך את כתיבתה היום אף יותר משידעתי אז ובמובן זה הוא אף השתבח עם השנים. מצאו אותו ברשת וקראו אותו באחד מרגעי החסד.
October 7, 2018
Her verse can be good and her stories can be great, but it’s Parker’s journalism that’s truly extraordinary. She turned reviewing into an art form, increasingly using some recent book as a jumping off point for a ruthless, coruscating comic sketch radiating her caustic, devastating wit.
I don’t mean for it to sound like she’s hard to live with as a writer, though: putdowns were only a twentieth of Parker’s repertoire, and her most brutal assessments are always of herself (or A. A. Milne). I gorged on the non-fiction in a single Sunday afternoon, and it was glorious.
But while she had the pithiness and sarcasm to make for a Jazz Age Jane Austen, she didn’t tend to trust her warmth, and there’s a lack of scope to her sharp stories and pungent, pulchritudinous poetry that for every moment of amazement and exhilaration can – when essaying the collected works over a week or two – leave you ultimately a little unsatisfied, wishing she had cast her piercing gaze a little farther.
I don’t mean for it to sound like she’s hard to live with as a writer, though: putdowns were only a twentieth of Parker’s repertoire, and her most brutal assessments are always of herself (or A. A. Milne). I gorged on the non-fiction in a single Sunday afternoon, and it was glorious.
But while she had the pithiness and sarcasm to make for a Jazz Age Jane Austen, she didn’t tend to trust her warmth, and there’s a lack of scope to her sharp stories and pungent, pulchritudinous poetry that for every moment of amazement and exhilaration can – when essaying the collected works over a week or two – leave you ultimately a little unsatisfied, wishing she had cast her piercing gaze a little farther.
October 24, 2020
Finally. Finally I finished this. This is a collection of Dorothy Parker’s work, which (unfortunately) mostly entails short stories. Some of these I loved (Big Blonde, A Telephone Call, the Custard Heart, From the Diary of a New York Lady), but mostly I had to wrestle through them. One can take only so many of the same kind of short stories before the feeling “yes Dorothy, I know the drill now!” overtakes everything. This Collected Dorothy Parker could have been a little less collected and have left some of those short stories out, just so the leftovers could be appreciated more.
However, I absolutely adored the reviews and will probably come back to those again in the future. Brutally honest (a bit savage even, here and there) but therefore absolutely enjoyable.
However, I absolutely adored the reviews and will probably come back to those again in the future. Brutally honest (a bit savage even, here and there) but therefore absolutely enjoyable.
December 16, 2022
I'm not written by Ottessa Moshfegh, I'm worse (written by Dorothy Parker)
December 29, 2020
Extremely astute and ascerbic vignettes. Parker is a master (mistress?) of the barbed remark. I would have been terrified to know her!
December 3, 2021
dorothy parker i love you i got a stick and poke for you and all dorothy parker youre my favorite person in this world dortohy parker please reply-
October 30, 2021
I'm sure Dorothy Parkers wit was a lot more significant in her time. It was enough to finish all the stories and poetry but not sufficient to make me care about reading reviews of plays I'll never see lol
October 13, 2016
I can only recommend "The collected Dorothy Parker".
It consist of short stories, poems, book- and play reviews and some other articles.
I loved practically all of the short stories. A lot of them are really funny, but also touching. Concerning the poetry I have mixed feelings. There were some poems which I just didn’t get (maybe because english isn’t my first language), but others made me laugh, others again made me sad or led me to think about them for quite some time.
Surprisingly, I loved the book reviews. Despite not knowing any of the books reviewed, they were all really funny, I laughed out loud several times and had difficulties putting the book down. I’m really glad I persisted and read them, because I have to admit in the middle of the play reviews I pondered ending the book there, thinking I wouldn’t enjoy reviews of (to me) unknown books more than reviews of (again, to me) unknown plays, but I couldn’t have been more amiss. I didn’t much bother for the plays, but the books - I’m really thinking of buying The Collected Dorothy Parker one day, just so I can underline and mark all the wonderful quotes, and there were a lot! For example her review from February 11, 1928, titled "Literary Rotarians" begins as follows:
"The town, these days, is full of them. You cannot go ten yards, on any thoroughfare, without being passed by some Rotarian of Literature, hurrying to attend a luncheon, banquet, tea, or get-together, where he may rush about from buddy to buddy, slapping shoulders, crying nicknames, and swapping gossip of the writing game. I believed for as long as possible that they were on for their annual convention; and I thought that they must run their little span and disappear, like automobiile shows, six-day bicycle races, ice on the pavements, and such recurrent impedimenta of metropolitan life. But it appears that they are to go on and on. Their fraternal activities are their livings - more, their existences. They are here, I fear, to stay. But they will never take the place of the horse."
And two paragraphs later there is this:
"Some of them are women, some of them are men. This would indicate that there will probably always be more of them."
I particularly recommend the book to anyone not having a lot of time to read (as is the case for me currently), because as it’s not a novel it’s well suited to be read in spaced out intervals.
It consist of short stories, poems, book- and play reviews and some other articles.
I loved practically all of the short stories. A lot of them are really funny, but also touching. Concerning the poetry I have mixed feelings. There were some poems which I just didn’t get (maybe because english isn’t my first language), but others made me laugh, others again made me sad or led me to think about them for quite some time.
Surprisingly, I loved the book reviews. Despite not knowing any of the books reviewed, they were all really funny, I laughed out loud several times and had difficulties putting the book down. I’m really glad I persisted and read them, because I have to admit in the middle of the play reviews I pondered ending the book there, thinking I wouldn’t enjoy reviews of (to me) unknown books more than reviews of (again, to me) unknown plays, but I couldn’t have been more amiss. I didn’t much bother for the plays, but the books - I’m really thinking of buying The Collected Dorothy Parker one day, just so I can underline and mark all the wonderful quotes, and there were a lot! For example her review from February 11, 1928, titled "Literary Rotarians" begins as follows:
"The town, these days, is full of them. You cannot go ten yards, on any thoroughfare, without being passed by some Rotarian of Literature, hurrying to attend a luncheon, banquet, tea, or get-together, where he may rush about from buddy to buddy, slapping shoulders, crying nicknames, and swapping gossip of the writing game. I believed for as long as possible that they were on for their annual convention; and I thought that they must run their little span and disappear, like automobiile shows, six-day bicycle races, ice on the pavements, and such recurrent impedimenta of metropolitan life. But it appears that they are to go on and on. Their fraternal activities are their livings - more, their existences. They are here, I fear, to stay. But they will never take the place of the horse."
And two paragraphs later there is this:
"Some of them are women, some of them are men. This would indicate that there will probably always be more of them."
I particularly recommend the book to anyone not having a lot of time to read (as is the case for me currently), because as it’s not a novel it’s well suited to be read in spaced out intervals.
April 7, 2016
This collection of Dorothy Parker wit and wisdom, insight and lark that I read was not the well known 'Portable Dorothy Parker' which I had been after, but something better and more extensive, 'The Collected Dorothy Parker'.
This book includes the contents of the portable but with added stories and then play reviews, book reviews and articles towards the end.
I have to say that I wasn't overly keen on the poetry; I am decidedly an un-fan of poetry that rhymes, it just doesn't flow in a flattering way in my head, but there were one or two that I could make an exception on, I'm sure Dorothy Parker would be so pleased! My in particular favourite would have to be the beautiful poem 'August'
I will admit that I skimmed the articles and reviews, paying closest attention to books and plays that I am already fond of but it seems these are things to be kept and referred to if I ever was in the article reading mood.
My favourite part and that which I lingered upon were the short stories. I would think I could say that every one of these was thoroughly engaging and provided a sarcastic insight to the sheer awfulness of some people, the utter sadness of lonely others. I love the flow of the thought streams of some of the stories, she carries you through the character's mind as though you might be thinking all this yourself.
I found through Dorothy Parker an appreciation for the wit and sarcasm to be found against society's members, a lot of which is very applicable still now, and I have a small growing suspicion that I might have found my way in with another wit heroine that I have been trying to get to grips with for a long time now: Jane Austen. Perhaps, thanks to Dorothy, it's time to try again.
This book includes the contents of the portable but with added stories and then play reviews, book reviews and articles towards the end.
I have to say that I wasn't overly keen on the poetry; I am decidedly an un-fan of poetry that rhymes, it just doesn't flow in a flattering way in my head, but there were one or two that I could make an exception on, I'm sure Dorothy Parker would be so pleased! My in particular favourite would have to be the beautiful poem 'August'
I will admit that I skimmed the articles and reviews, paying closest attention to books and plays that I am already fond of but it seems these are things to be kept and referred to if I ever was in the article reading mood.
My favourite part and that which I lingered upon were the short stories. I would think I could say that every one of these was thoroughly engaging and provided a sarcastic insight to the sheer awfulness of some people, the utter sadness of lonely others. I love the flow of the thought streams of some of the stories, she carries you through the character's mind as though you might be thinking all this yourself.
I found through Dorothy Parker an appreciation for the wit and sarcasm to be found against society's members, a lot of which is very applicable still now, and I have a small growing suspicion that I might have found my way in with another wit heroine that I have been trying to get to grips with for a long time now: Jane Austen. Perhaps, thanks to Dorothy, it's time to try again.
November 9, 2007
That life is bittersweet.
April 27, 2010
so dark and witty, brilliantly sad.
August 14, 2023
The editorial talks of the carapace of her humour and the pain underneath it - I wonder whether the humour is really her, and she’s simply suffering the date of bright and funny women everywhere - discounted by less intelligent men. Her stories do best when she contrasts the internal voice against the societal norm: Waltz for example
The lovely Leave
Arrangement in black and white
“How does it feel to be an old married lady?””you can’t say that - we haven’t been married more than three hours””we have been married exactly two hours and thirty minutes””my- it seems like longer”
Her poetry reveals her pain: symptom recital; Observation; A Certain Lady; The Leal; Song of One of the Girls l; The Thin Edge; Ballade at 35-L’Envoi; Lights of Love; Somebody’s song; epitaph of a darling lady; Paths; Rainy Night; The New Loce; Anecdote; Recurrence; The Dramatists; August is fantastic; I know I have been happiest; Testament another expansive one that I loved; I Shall Come Back has “I died so I csn haunt you … but I’ll be the one afraid”; Comment is that dry humour that makes me laugh out loud; ballade of a great weariness “scratch a lover and find a foe” Unfortunate Coincidence; Plea; Two-Volume Novel
The lovely Leave
Arrangement in black and white
“How does it feel to be an old married lady?””you can’t say that - we haven’t been married more than three hours””we have been married exactly two hours and thirty minutes””my- it seems like longer”
Her poetry reveals her pain: symptom recital; Observation; A Certain Lady; The Leal; Song of One of the Girls l; The Thin Edge; Ballade at 35-L’Envoi; Lights of Love; Somebody’s song; epitaph of a darling lady; Paths; Rainy Night; The New Loce; Anecdote; Recurrence; The Dramatists; August is fantastic; I know I have been happiest; Testament another expansive one that I loved; I Shall Come Back has “I died so I csn haunt you … but I’ll be the one afraid”; Comment is that dry humour that makes me laugh out loud; ballade of a great weariness “scratch a lover and find a foe” Unfortunate Coincidence; Plea; Two-Volume Novel
November 6, 2020
I give this 2.5 based on the heavy hit or miss quality of the content in this book.
I am unsure of how I feel about Parker's writing because some of her short stories I like, some I understood but didn't like (totally my dislike for jealous neurotic characters) and others I glazed through and felt nothing. The same can be said for her poetry. However there were a handful that I photographed because I really connected with them. So I know that she is a good writer.
The reviews in the last part of the book were mainly a slog with the occasional wit and insightful sentence. But the reviews from her later life (Esquire) were much easier to get through. So maybe it was her writing or the writing style of the time. I don't know. But I tried and gave her work a big long 600 page chance and I doubt I'll return to her.
A little disappointed in her supposed wit. But it's probably just me.
I am unsure of how I feel about Parker's writing because some of her short stories I like, some I understood but didn't like (totally my dislike for jealous neurotic characters) and others I glazed through and felt nothing. The same can be said for her poetry. However there were a handful that I photographed because I really connected with them. So I know that she is a good writer.
The reviews in the last part of the book were mainly a slog with the occasional wit and insightful sentence. But the reviews from her later life (Esquire) were much easier to get through. So maybe it was her writing or the writing style of the time. I don't know. But I tried and gave her work a big long 600 page chance and I doubt I'll return to her.
A little disappointed in her supposed wit. But it's probably just me.
September 6, 2020
I had heard Dorothy Parker's name in connection with other writers for a while now. I got the impression she was one of those people who went to the right parties with all the right people. It was only by chance i saw this book at my local library and decide to give it a go.
The short stories are very good, in the same league as many of the big names, there are a few duds but for the most part these are quality short stories.
The poetry i could take or leave. It wouldn't bother me if i never read it again.
The articles and reviews that she wrote for various magazines in her career were quite good as well. Sharp, to the point and never afraid to call it how she saw it.
I suspect she would have been a lot of fun at these literary parties of long ago.
The short stories are very good, in the same league as many of the big names, there are a few duds but for the most part these are quality short stories.
The poetry i could take or leave. It wouldn't bother me if i never read it again.
The articles and reviews that she wrote for various magazines in her career were quite good as well. Sharp, to the point and never afraid to call it how she saw it.
I suspect she would have been a lot of fun at these literary parties of long ago.
March 4, 2020
Notorious for her acerbic wit and satirical humour, Dorothy Parker was a great chronicler of the Jazz Age. In this collection of short stories, poems and other pieces (sketches, book reviews etc.), the reader is plunged in the dazzle and darkness of this particular era. The linear and chronological organisation of the pieces, however, had an effect of collective sameness, thus rendering even some of the more serious pieces against racial prejudice or the loneliness associated with ageing as as stale and at times dull. I would recommend, instead, dipping in and out of the collection in a more curated manner, or simply focus on her more well-known pieces such as ‘Big Blonde’.
March 6, 2021
Kurzer Auszug aus der viel längeren Rezension mit Hintergründen in m. Blog:
Dieser gut 600seitige Sammelband zeigt: Oft schreibt Dorothy Parker gar nicht so amüsant hochtourig sarkastisch. Nicht überall lauern köstliche Einzeiler. Einige Kurzgeschichten klingen einfach stark satirisch oder auch psychologisch genau, sozialkritisch, mitunter melancholisch bis verbittert.
Parker schreibt zumeist über Mittelschichtfiguren, sie karikiert Großtuerei, Heuchelei, Hinterhältigkeit, Eifersucht und Vielweiberei – in diesem Band teils repetitiv. Mit den Kritiken konnte ich nichts anfangen, mit den Gedichten wenig, sie sind überraschend elegisch und kaum ironisch.
Dieser gut 600seitige Sammelband zeigt: Oft schreibt Dorothy Parker gar nicht so amüsant hochtourig sarkastisch. Nicht überall lauern köstliche Einzeiler. Einige Kurzgeschichten klingen einfach stark satirisch oder auch psychologisch genau, sozialkritisch, mitunter melancholisch bis verbittert.
Parker schreibt zumeist über Mittelschichtfiguren, sie karikiert Großtuerei, Heuchelei, Hinterhältigkeit, Eifersucht und Vielweiberei – in diesem Band teils repetitiv. Mit den Kritiken konnte ich nichts anfangen, mit den Gedichten wenig, sie sind überraschend elegisch und kaum ironisch.
July 17, 2019
Insuperable, iluminador. Que navaja tan fina la que Parker utiliza para decir lo indecible. Sí, actualmente no es tan revelador, pero en los 40s era una barbaridad hablar sin filtros, apuntar la hipocresía e ignorancia, casi ingenuidad en los roles masculinos y femeninos. No había límites a los prejuicios de unos a otros, de los pudientes a los jodidos, de los hermosos a los feos. No había conciencia social, no se denunciaba. Ahora, al menos, se lleva a la calle, se politiza. Antaño lo dado se acepta irremediablemente.
August 15, 2020
Her wit. Her personality. So many quotes to remember!
Perhaps it's not for everyone. Some stories tell absolutely nothing special. Two people fighting, two people chatting. Her sense of detail, of rhythm, make it special.
This complete collection of Parker's work include: her poems, her short stories, and her play and book reviews. So it is to say, there are material for you to judge Parker's work depending on your own tastes. Don't underestimate her.
10 years ago, I've discovered her, today, I've fallen in love all over again.
Perhaps it's not for everyone. Some stories tell absolutely nothing special. Two people fighting, two people chatting. Her sense of detail, of rhythm, make it special.
This complete collection of Parker's work include: her poems, her short stories, and her play and book reviews. So it is to say, there are material for you to judge Parker's work depending on your own tastes. Don't underestimate her.
10 years ago, I've discovered her, today, I've fallen in love all over again.
November 20, 2021
I loved this - what a talent. The closing piece on Spain and the Republican forces in the Civil war is mind-glowingly beautiful and makes you wonder how on earth Spain ever got trapped in a dictatorship. And the insights into Hemingway are also privileged. There is a self-deprecating tenderness and capability of laughing at herself under the sharp veneer of the social critic and a capacity for observation of her times that is quite inspiring. Her poetry is magnificent and her short stories wonderful cameos. A long read but a great one. Highly recommendable
July 24, 2022
This was my first exposure to Parker’s writing, and broadly I was charmed. There are some fantastic stories in this anthology. They convey a strong sense of place and time, but the writing has such a surprisingly contemporary feel that it’s very hard to believe it was written 90 years ago. Parker’s stories describe a cruelly sexist, classist world where there are no true heroes or villains, but rather a lot of dumb men and some wonderfully interesting (and neurotic, self-defeating, and self-deluding) women spouting fantastically witty dialogue.
As much as I loved many stories, I skimmed others because they were so similar to one another in style/tone/subject. And throughout, I hated that Parker’s depictions of black people were so awful. I know the writing is 90 years old, but they’re truly terrible and one-dimensional portrayals of black people.
I didn’t enjoy the poetry as much as the prose, though I enjoyed discovering the original source of “men don’t make passes at girls who wear glasses.” I read just a few of Parker’s lit/theatre review and mostly marvelled at how strong her voice already was when she was so young.
As much as I loved many stories, I skimmed others because they were so similar to one another in style/tone/subject. And throughout, I hated that Parker’s depictions of black people were so awful. I know the writing is 90 years old, but they’re truly terrible and one-dimensional portrayals of black people.
I didn’t enjoy the poetry as much as the prose, though I enjoyed discovering the original source of “men don’t make passes at girls who wear glasses.” I read just a few of Parker’s lit/theatre review and mostly marvelled at how strong her voice already was when she was so young.
Displaying 1 - 30 of 88 reviews